מיסים | אודות מסקלופדיה | דיני מסים | מיסוי בינלאומי | מיסוי מקרקעין | תכנון מס | מס-טיפ לשאלות | הרשמה למבזק המס | תקנון אתר | צור קשר
חיפוש מידע לפי א' - ב'

מס קנייה

(31-03-14)
נכתב ע”י תומר וקנין, משפטן- דורון, טיקוצקי, צדרבוים, עמיר, מזרחי עו"ד ונוטריון

מיסי ייבוא כוללים מכס, מס ערך מוסף, מס קניה וכן מסים אחרים המוטלים לפי כל דין בישראל על ייבוא (סעיף 1 לפקודת המכס; תקנה 1 לתקנות המכס). חיוב המס בייבוא טובין אינו נעשה על-פי שומה אלא על-פי חיוב ודרישה. מיסי ייבוא הינם מיסים עקיפים. מס קנייה הוא מס עקיף (מס צריכה) המוטל על קבוצות מוצרים לצרכן ומחושב כאחוז מסוים מהמחיר הסיטונאי של המוצר. 

בישראל, החלה הממשלה להטיל מיסי קנייה בשנת 1952, עם החלת חוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952. החוק מסמיך את שר האוצר להטיל מס על מוצרים מסוימים, בנוסף למיסים אחרים המוטלים עליהם. מיסי קנייה מוטלים בעיקר על מוצרי צריכה, בפרט מוצרים בני קיימא כגון: כלי רכב, טלפונים סלולאריים ואלקטרוניקה בידורית. מוצרים לצריכה שוטפת אינם חייבים במס קנייה, למעט סיגריות ומשקאות אלכוהוליים, מוצרים אשר יש בהם נזקים סביבתיים. מבין מסים אלו מס קניה הינו המס היחיד אשר מוטל גם ביבוא וגם בייצור מקומי ושלגביו האבחנה בין תשלומו ביבוא לבין תשלומו בייצור מקומי שזורה בהוראות החוק המהותי- חוק מס קניה. המסים האחרים מוטלים על טובין מיובאים בלבד, כאשר מס קניה, הוא המס העקיף היחיד אשר משתלם הן ביבוא והן בייצור מקומי ואשר לגביו רלוונטית האבחנה שיצר המחוקק בין תקופות ההתיישנות ביבוא ובייצור מקומי. 

בבג"ץ 4948/04 עמותת אוטובוסים ציבוריים זעירים נגד שר האוצר (לא פורסם, [פורסם בנבו] 14.6.06) קובע השופט ריבלין לעניין שיעור מס הקניה:
"קביעת שיעורי מס הקנייה המוטל על טובין היא פועל יוצא של מדיניות הקצאת המשאבים של המדינה. בית המשפט לא ישים עצמו במקומו של המשיב בבואו להכריע בשאלה כיצד ראוי להקצות את משאבי המדינה, או בשאלה מי יופטר ממס קנייה ומי ישלמו בחלקו; מידת התערבותו של בית-המשפט נגזרת מחוקיות ההסדר שבמחלוקת." 

מכוח הסמכוֹת אלה (אשר כפופות לביקורת הכנסת: סעיף 1(ב) לחוק יסוד: משק המדינה; סעיף 2 לחוק מסי מכס ובלו (שינוי תעריף)) פרסם שר האוצר את צו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, תשע"ב-2012. צו עתיר פרטים זה קובע שיעורים שונים של מכס ושל מס קנייה על סוגים רבים של טובין. ההכרעה בשאלה מהו האופן הראוי ביותר ליצירת תמריץ, היא מסוג ההחלטות המוקנות באופן טיפוסי לשיקול-דעתה המקצועי של הרשות המנהלית. קיים מגוון רחב ביותר של אמצעים – פיסקאליים ואחרים – העשויים לקדם תכלית זו. פטור ממס קנייה וממכס הוא רק אחד מהם. הרשות אמורה לבחור מבין האמצעים את זה שמאזן בצורה הטובה ביותר בין מכלול שיקוליה. בין אלה יהיה עליה להידרש להבטחת תמריץ יעיל (כלומר כזה שפועל בהצלחה על קבוצת היעד הרלוונטית), לקיומו בעלויות סבירות למערכת (למשל שימוש במנגנונים קיימים של מיסוי ופטור תחת יצירת מנגנון חדש), להתחשבות בהשלכותיו על המערכת הכלכלית והחברתית הכללית ולהימנעות מפגיעה בזכויות אדם. מדיניות הרשות, המתחשבת באורח סביר בשיקולים ממין אלה ומקנה להם את המשקל הראוי, תהא לרוב חוקית. 

באופן טיפוסי היבואן אינו נושא בעצמו במלוא רכיב מס זה, אלא "מגלגל" את רובו אל שכם הצרכן, אשר נדרש לשלם ליבואן מחיר גבוה בהרבה מן המחיר הסיטוני ששולם בפועל ליצרן ("מחיר ברוטו"). מחיר הברוטו מגלם כמובן לא רק את המחיר הסיטוני ואת רכיב המס ששולם, אלא גם את הרווח שנצמח ליבואן מעסקת המכר, אך הכבדות מס אינן מגולגלות תמיד במלואן לפתחו של הצרכן; לא אחת יעדיף המשווק לספוג חלק מן ההכבדה מטעמי שיווק ותחרות. 

כמו כן, חוק מס הקניה אינו מקנה חשיבות לזהותו של הקונה או מקבל השירות, כאמור בסעיף 9(א) לחוק מס הקניה:
"(א) אלה הם החייבים בתשלום המס:
(1) ביבוא – היבואן כמשמעותו של המונח "בעל לענין טובין" בפקודת המכס;
(2) בהחזקת מלאי – המחזיק במלאי;
(3) במכירה – המוכר;
(4) במתן שירות – נותן השירות."

 חזרה לקטגוריה  הדפס מאמר  שלח לחבר
שתף
מפת האתר | עורכי דין | דיני מיסים | חוקרים פרטיים | קישורים מומלצים | חברה לבניית אתרים | קידום אתרים אורגני